מה האחריות המוטלת על חברות תעופה בגין פיצוי על פציעה בטיסה? איזה חוק חל וכמה פיצוי ניתן לקבל? ומתי תהיינה חברות התעופה פטורות מלשלם פיצוי על פציעה בטיסה?
כלל איחוד העילה לפי אמנת מונטריאול
במסגרת תביעה המוגשת כנגד מוביל אווירי בגין נזק גופני, לרבות פיצוי על פציעה בטיסה, לא ניתן לתבוע מכוח פקודת הנזיקין או חוק החוזים וכיו"ב, אלא ורק מכוח אמנת מונטריאול, לאור כלל איחוד העילה.
אמנת מונטריאול היא המשך של מספר אמנות בין לאומיות, שביקשו להסדיר את אחריותן הנזיקית של חברות התעופה במערכת משפטית אחת, שתבטיח את יציבותו הכלכלית של הענף.
כך קובע בעניין זה סעיף 29 לאמנת מונטריאול שכותרתו "בסיס לתביעות": "בהובלת נוסעים, כבודה ומטען, כל תביעה לפיצויים, תהא עילתה אשר תהא, בין אם לפי אמנה זו או על פי חוזה, או בנזיקין או אחרת, ניתן להגיש רק בכפוף לתנאים ולהגבלות האחריות כפי שהם קבועים באמנה זו…"
כלל ייחוד העילה אומץ בסעיף 10 לחוק התובלה האווירית, הקובע כך: "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו.".
כלומר, בהעדר קיומה של עילת תביעה מכוח אמנת מונטריאול, לא ניתן לתבוע פיצוי על פציעה בטיסה את חברת התעופה מכוח עילות הקיימות בחוקים אחרים בישראל, כפי שניתן למשל בתבוע פיצוי על עיכוב בטיסה מכוח חוק שירותי תעופה.
פיצוי על פציעה בטיסה לפי אמנת מונטריאול
חבותן של חבורת תעופה בגין נזקי גוף או מוות מעוגנת בסעיף 17(1) לאמנת מונטריאול הקובע כך: "המוביל אחראי לנזק שנגרם במקרה של מוות או פציעה גופנית של נוסע רק בתנאי שהתאונה שגרמה למוות או לפציעה אירעה בכלי הטיס או במהלך כל פעולות העלייה לתוכו או הירידה ממנו"
סעיף 17 לאמנת מונטריאול דומה במהותו להוראות הקבועות בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הקיימות בישראל, המטילות אחריות מוחלטות.
הפרשנות המקובלת למונח "תאונה" הקבוע סעיף 17(1) לאמנת מונטריאול, הנו: "מאורע בלתי צפוי, או בלתי רגיל, או התרחשות, שהינם חיצוניים לנוסע".
בפסיקה נקבע כי יש לפרש את המונח "תאונה" באופן רחב על מנת שיוכל לתת מענה לאירועים "המצויים בתשבץ המגוון והרחב של התובלה האווירית הבינלאומית, ובאשר הוא מאפשר שיבוצם כראוי וכצודק של האירועים במסגרת הרעיונית הנ"ל, הקובעת אחידות ההוראות של האמנה והחלתן על כל הצדדים לאמנה [ע"א 20/83 סלומון דדון נ' איר-פרנס].
יוער, כי נוכח הכלל של ייחוד העילה (לפיו ניתן לתבוע רק מכוח אמנת מונטריאול), מקום בו בית המשפט מגיע למסקנה כי האירוע לא עונה להגדרת "תאונה" לפי סעיף 17(1) לאמנה, לא יוכל הניזוק לתבוע את חברת התעופה בעילה חלופית, תהא חומרת הנזק אשר תהא.
גם במהלך עליה וירידה מהמטוס ניתן לדרוש פיצוי על פציעה בטיסה
אחד התנאים על מנת לתבוע חברת תעופה בגין פציעה בטיסה הקבועים במסגרת סעיף 17(1) לאמנת מונטריאול, הנו כי התאונה "אירעה בכלי הטיס או במהלך כל פעולות העלייה לתוכו או הירידה ממנו"
בהקשר זה ראוי לציין, כי הפסיקה נותנת פרשנות מרחיבה למונח: "כל פעולות העלייה לתוכו או הירידה ממנו", ומקום בו נוסע עבר את תהליך העלייה למטוס "והגיע ל"שליטתו" של המוביל האווירי, בין בעצמו ובין בהעמדת אוטובוס לרשות הנוסעים כדי להביאם למטוס ולא ליעד אחר, כי אז יש לראות בשלב זה תהליך של עליה למטוס" – ובמקרה כזה חלה אחריות על חברת התעופה (ת"א 37654/89 אל על נ' גת שירותי אוטובוסים)
מתי חברת התעופה תהיה פטורה מלשלם פיצוי על פציעה בטיסה?
סעיף 20 לאמנת מונטריאול שכותרתו: "פטור מאחריות" קובע כך: "אם המוביל מוכיח שהנזק נגרם או שתרמו לו רשלנות או מעשה או מחדל שלא כדין של האדם התובע פיצוי, או של האדם שממנו נובעות זכויותיו, יהיה המוביל פטור באופן מלא או חלקי מחבותו כלפי התובע כדי אותה מידה שהרשלנות או המעשה או המחדל האמורים גרמו לנזק או תגרמו לו…"
כלומר, במקרה בו מוכיח הנוסע שהנזק שנגרם לו, נגרם עקב תאונה שהתרחשה במטוס או במהלך עלייה/ירידה ממנו, חברת התעופה נדרשת להוכיח כי נקטה בכל האמצעים הדרושים למניעת התאונה או כי התובע גרם או תרם לנזק. רק אם חברת התעופה עמדה בנטל זה, מוסמך בית המשפט להקטין את הפיצוי, ואף במקרין המצדיקים זאת לפטור את חברת התעופה מחבות.
יוער כי בשאלת האשם התורם ושיעורו, בית המשפט מוסמך לפסוק לפי הדין המקומי (כלומר לפי הדין הישראלי), זאת מאחר והאמנה דנה בסוגיה באופן עקרוני אך לא מפרטת איך ליישמה, ולכן ניתן לפסוק בסוגיות הכלולות באמנה על פי כללי המשפט המקומי.
סכום פיצוי על פציעה בטיסה
סעיף 21 לאמנת מונטריאול שכותרתו: "פיצוי בל מקרה של מוות או פציעה של נוסעים" קובע, כי על נזקים שעילתם לפי סעיף 17(1) לאמנה, מגבלת סכום הפיצוי לא תעלה על 100,000 זכויות משיכה מיוחדות לכל נוסע. אולם אין בכך בכדי לשלול את חבותו של המוביל או להגביל אותה.
סעיף 21(א) לאמנת מונטריאול קובע, כי המוביל לא יהיה חייב בגין נזקים שעילתם לפי סעיף 17(1) לאמנה, במידה שהסכום עולה על 100,000 זכויות משיכה מיוחדות לכל נוסע, אם המוביל מוכיח כי: (א) הנזק לא נגרם על-ידי רשלנות או מעשה או מחדל אחרים שלא כדין של המוביל או עובדיו או שליחיו או (ב) הנזק נובע אך ורק מרשלנות או ממעשה או מחדל אחרים שלא כדין של צד שלישי.
משמעות סעיפים אלה הנה, כי חלה אחריות מוחלטת על חברת התעופה לנזק גופני שאירע לנוסע (בהנחה וחברת התעופה לא מוכיחה פטור מאחריות מכוח סעיף 20) עקב תאונה בסכום של עד 100,000 זכויות משיכה מיוחדות (שהנם כ-440,000 ₪). במידה והנזק של הנוסע עולה על סכום זה, חברת התעופה תהיה פטורה מחבות אם הצליחה להוכיח את אחת משתי החלופות הקבועות בסעיף 21(א) לעיל.
התיישנות לקבלת פיצוי על פציעה בטיסה
סעיף 35 לאמנת מונטריאול קובע, כי הזכות לפיצויים מכוח האמנה פוקעת "בתוך פרק זמן של שנתיים, שתחשוב מתאריך ההגעה ליעד, או מהתאריך שבו היה המטוס צריך להגיע, או מהתאריך שבו הופסקה התובלה".
משמעות הוראות סעיף זה, שלהבדיל מתביעות אזרחיות רגילות בהן תקופת ההתיישנות הנה 7 שנים או בתביעות מכוח חוק שירותי תעופה לקבלת פיצוי על ביטול טיסה, בתביעות לפי אמנת מונטריאול תקופת ההתיישנות הנה שנתיים בלבד. לפיכך, מקום בו לא הוגשה תביעה בתוך פרק זמן זה, עילת התביעה מתיישנת ולא ניתן לאחר מכן להגישה אף לא מכוח החוק הישראלי לאור עיקרון איחוד העילה, ודינה יהיה להידחות על הסף.
כך למשל במסגרת החלטה שניתנה על-ידי בית משפט השלום בהרצליה [ת"א 60518/05/20 פלוני נ' פגסוס), קיבל בית המשפט בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנותה, במסגרת תביעה שהגיש נוסע כנגד חברת התעופה בגין נזקים גופניים שטען שגרמו לו, מאחר והתביעה הוגשה בחלוף למעלה משנתיים.
יונייטד תשתלם פיצוי על פציעה בטיסה ע"ס 157,500 ש"ח
במסגרת פסק דין שניתן על-ידי בית משפט השלום בחיפה נדונה תביעה שהגיש נוסע כנגד חברת התעופה יונייטד אירליינס לצורך קבלת פיצוי על פציעה בטיסה מכוח אמנת מונטיראול.
הנוסע הגיע לנמל התעופה סן דייגו יחד עם אשתו וילדיו, והם ביקשו לעלות על טיסת קישור של יונייטד שהמריאה לסן פרנסיסקו ומשם לישראל. אולם לקראת עלייה למטוס ובעת שהנוסע הלך בתוך השרוול שמחבר בין הטרמינל למטוס, רגלו השמאלית נכנסה במרווח שבין קצה השרוול למטוס, דבר שגרם לשקיעת רגלו במרווח עד לגובה הירך.
כתוצאה מהאירוע סבל הנוסע מקרע בשריר הירך שגורם לו להגבלה קלה בתנועות פרק הירד, ומומחה בית המשפט העריך את הנכות הצמיתה שלו עקב האירוע בשיעור של 10%. אולם בית המשפט קבע כי עקב התאונה נותרה לנוסע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 3% בלבד.
טענות הנוסע
במסגרת התביעה ביקש התובע לקבל מחברת התעופה פיצוי על פציעה בטיסה וטען בין היתר, כי בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק התובלה האווירית וסעיף 29 לאמנת מונטריאול, הוא זכאי לתבוע את חברת יונייטד לפי האמנה בלבד, שלפי סעיף 17 לאמנה שמסדיר את חבות חברת התעופה בתביעות של נזק גוף או מוות, חבות חברת התעופה כמעט מוחלטת, ככל שמדובר בתאונה שמרחשת על המטוס או בעלייה וירידה ממנו.
באשר למבחן העלייה למטוס, טען הנוסע כי שלב העלייה למטוס מתחיל מהרגע שהנוסע מובל על-ידי חברת התעופה לצורך העלייה למטוס, ואין זה משנה אם מדובר באוטובוס המסיע את הנוסעים מהטרמינל למטוס לבין שרוול המחבר בין הנוסעים למטוס, ולכן טען הנוסע כי הוא עונה להגדרת "נוסע" לפי אמנת מונטריאול, והתאונה מקימה את חבותה הנזיקית של חברת יונייטד כלפיו.
עוד טען הנוסע כי חובת הזהירות שבין חברת התעופה לנוסעיה, כוללת בין היתר, את החובה לדאוג לתקינות ובטיחות פתיחת הדלתות וחיבור בטוח של השרוול לפתח המטוס. אולם במקרה זה חברת התעופה הפרה חובה זו. עוד הוסיף וטען כי חברת התעופה הייתה צריכה לצפות כי שרוול שאינו מחובר כהלכה למטוס באופן המותיר מרווח בין קצהו לבין משטח הכניסה למטוס – מהווה מפגע שיוצר סיכון בלתי סביר, כך שהיה על חברת התעופה לנקוט באמצעי בטיחות נאותים למניעת הנזק.
עוד הוסיף וטען הנוסע, כי ההגנה המעוגנת בסעיף 21(2) לאמנת מונטריאול לא עומדת לטובת חברת התעופה בנסיבות מקרה זה, וכי אין מקום להשית עליו אשם תורם כלשהו, כי מדובר היה במפגע לא בוטל שקשה היה לראותו.
טענות חברת התעופה
חברת התעופה יונייטד טענה מנגד בין היתר, כי יש מקום לדחות את תביעת הנוסע מאחר שאין מדובר ב"תאונה" כהגדרתה בסעיף 17 לאמנה. מאחר ואין מדובר באירוע תאונתי בלתי צפוי או רגיל, החיצוניים לנוסע.
עוד טענה חברת התעופה, כי גם אם ייקבע שמדובר באירוע המהווה "תאונה" עלפי אמנת מונטריאול, עדין הנוסע לא יהיה זכאי לקבל פיצוי על פציעה בטיסה, מאחר אשמתו של הנוסע במהלך התאונה הייתה משמעותית במיוחד, ובהתאם לסעיף 20 לאמנה הנה פטורה מאחריות.
בית המשפט קיבל את התביעה
השופטת נסרין עדוי ח'דר מבית משפט השלום בחיפה דנה בטענות הצדדים, והחליטה לקבל את התביעה ולחייב את חברת התעופה לשלם לנוסע פיצוי על פציעה בטיסה בסך של 157,500 ₪ בצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.4%.
בית המשפט דן בין היתר בשאלה, האם עלה בידי הנוסע להוכיח כי פגיעתו נגרמה כתוצאה מהתרחשותו של "מאורע בלתי צפוי, או בלתי רגיל, או התרחשות, שהינם חיצוניים לו", וקבע שבמקרה זה התשובה לכף הנה חיובית.
בית המשפט הבחין בין מצבים בהם מתרחשים אירועים שלא נכנסים להגדרת "תאונה", כגון: כאשר מדובר בנזק שנגרם עקב תגובה עצמית של נוסע לתנאים הרגילים השוררים במטוס במהלך הפעלתו (למשל כאשר נוסע החליק על פס פלסטיק המהווה חלק סטנדרטי וקבוע במטוס), לבין מקרה זה.
במקרה זה קבע בית המשפט, בו רגלו של הנוסע שקעה במרווח בין השרוול לבין פתח הכניסה למטוס, רווח זה מעיד על קיומו של חיבור ליקוי בין קצה השרוול לבין הכניסה למטוס, ולכן הנזק שנגרם לנוסע, לא נגרם כתוצאה מתגובה גופנים של הנוסע עצמו לתנאים הנורמאליים הרגילים והצפויים מהפעלתו של המטוס, אלא הנזק נגרם עקב אירוע חיצוני לנוסע, וכן ציין כי חיבור השרוול באופן לקוי יש בו אף משום הפרה לחובה המוטלת על צוות המטוס.
בנוסף בית המשפט דן בשאלה האם יש מקום לייחס לנוסע אשם תורם עקב התאונה שהתרחשה לו במהלך עלייתו למטוס, וקבע כי יש לייחס לו אשם תורם בשיעור של 10%, וציין כי מדובר בנוסע שצעד לתומו בשרוול המטוס, אך עם זאת עדין היה מצופה מנוסע סביר בעת שהנו עובר ממשטח השרוול למשטח הכניסה למטוס – לנקוט בזהירות מסוימת במעברו.
פרטי פסק הדין: ת"א 62965/10/17 פלוני נ' יונייטד איירליינס [התקבל ביום 30/11/21].
